מליבו ישראל בע"מ ואח' נ' חברת נתיבי אילון בעמ ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעת לחייב את התובעת להפקיד ערובה להוצאות בסכום של 978,500 ש"ח לפחות, סכום המהווה 5% מסכום התביעה המקורית, טרם תיקונה.

במסגרת התביעה המקורית דרשה התובעת מהנתבעת פיצוי בסך של 19,566,864 ₪. התביעה תוקנה וכעת עומד סכומה על סך של 23,134,518 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת הזמינה מהתובעת ביצוע עבודות תשתית רחבות היקף לשם הקמת מחלף ממערב לעיר מודיעין. בין הצדדים נכרת חוזה, אלא שהנתבעת הפרה אותו ובכך גרמה לתובעת נזקים כבדים. בין השאר, הנתבעת גרמה לעיכוב משמעותי בביצוע העבודות בכך שבניגוד לתכנון המקורי, היא פתחה לתנועה כביש בינעירוני סואן בלב ליבו של אתר העבודות. מעבר לנזק הישיר שנגרם לתובעת מחמת התמשכות העבודות, נמנעה ממנה היכולת לזכות במענק בגין הקדמת לוחות הזמנים שנקבעו בחוזה.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעה חסרת בסיס שדינה להדחות. לדידה, התובעת ביצעה את העבודה ברשלנות ובזלזול, דבר שגרם לליקויים רבים אשר תיקונם עיכב את ביצוע הפרוייקט. יתר על כן, התובעת היא שיזמה שינוי בתכנון וביצוע הפרוייקט, דבר שהצריך ביצוע הסדרי תנועה זמניים, ועל פי החוזה, על התובעת לבדה לשאת בתוצאות אותו שינוי. בנוסף, התובעת נטשה את העבודות בטרם סיום והנתבעת נאלצה לשכור שרותיו של קבלן אחר לשם סיום העבודה. הנתבעת אף הגישה תביעה שכנגד המכוונת כלפי התובעת, לתשלום פיצויים בסך של 3,944,161 ₪.

בבקשה הנוכחית, הנתבעת טוענת כי יש מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות, שכן התובעת היא חברה בע"מ, ועל כן יש חזקה לפיה ראוי לחייבה בערובה כאמור. עוד טוענת הנתבעת כי מדובר בתביעה שסיכויי ההצלחה בה קלושים, וכי ישנו חשש בדבר יכולתה הכלכלית של התובעת, משום שעל נכסיה רשומים 77 שעבודים והיא מוחזקת באמצעות שרשור של תאגידים, מה שיקשה על הנתבעת למצוא גורם אשר יפרע את הוצאותיה.

מנגד, התובעת טוענת כי מדובר בבקשה טרדנית וחסרת בסיס, שכן היא חברה מבוססת ואיתנה, בעלת יכולת כלכלית מוכחת. לשם כך צירפה התובעת את דו"חותיה הכספיים והציגה נתונים בדבר רווחיה והיקף נכסיה בשנים האחרונות. עוד טוענת התובעת כי רק לאחרונה שילמה לנתבעת סך של 2,320,000 ₪ כדי למנוע חילוט של ערבות בנקאית. באשר לשעבודים, הרי שרובם המכריע כבר סולק, ומכל מקום, אין בכך כדי להצביע על מצב כלכלי בעייתי. התובעת טוענת עוד כי סכום הערובה מופרז על פניו וחסר כל הצדקה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, מן הטעמים המפורטים להלן.

אכן, הכלל הוא שיש חזקה לפיה ראוי לחייב חברה בערובה להוצאות, ומכאן שנטל הראיה לסתור את אותה חזקה מוטל על החברה. חזקה זו מצאה לה ביטוי סטטוטורי מפורש בהוראת ס' 353א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") המטיל על תובעת שהיא חברה בע"מ את נטל ההוכחה להראות כי ביכולתה לשלם את הוצאות המשפט, וקובע כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

הרציונל העומד בבסיס הכלל האמור הובהר עוד בטרם נחקק ס' 353א' לחוק החברות. ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ (1990) פ"ד מד(1) 647, 650- 652 נפסק כי:

"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה תובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות ... דעתי היא, שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור."

ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם באתר משפטי) נקבע המתווה לפיו יש לבחון בקשה לחיוב חברה בערובה להוצאות:

"על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו ... זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג ... זאת ועוד ..., ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך ... גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). ... בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל). ... בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד ... משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ... "

ראה גם רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (פורסם באתר משפטי):

"עוד נפסק כי סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה רבדים; ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג; לבסוף יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר. עם זאת, גם משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה לחיובה של החברה התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין ... המשיבה אף לא הראתה כי הנסיבות הקונקרטיות מגלות טעם לפוטרה מהפקדת ערובה ובאשר לסיכויי התביעה – איני מוצאת כי המדובר בסיכויים גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד ועל כן, בהתאם לאמות המידה עליהם עמדתי לעיל, אין מקום לייחס משקל מכריע לשיקול זה."

בעניננו, נהגה התובעת באופן חריג בכך שצירפה לתגובתה את דו"חותיה הכספיים על מנת להוכיח את יכולתה הכלכלית. בדרך כלל, במצבים דומים, וגם כאשר הן נדרשות להתגונן מפני בקשה לחיוב בערובה להוצאות, נמנעות תובעות שהן חברות בע"מ מלצרף את דו"חותיהן הכספיים ומסתפקות בהעלאת טענות כלליות בעלמא, אלא שהתובעת בחרה, ובצדק מבחינתה, לנהוג אחרת.

מתוך דו"חות אלה עולה תמונה של חברה בעלת איתנות פיננסית, לפחות ברמה הנדרשת על מנת לשאת בהוצאות המשפט במקרה שהתביעה תידחה. לתובעת רווח נקי בסך של 25,000,000 ₪ לשנת 2010; סך נכסיה נטו (בניכוי התחייבויות בגינם) עמד על 166,851,000 ₪ לשנת 2010; קופת המזומנים הנזילה שלה עמדה על כ- 18,672,000 ₪ בשנת 2010; סך הנדל"ן להשקעה עמד על סך של כ- 381,000,000 ₪ לשנת 2010.

העובדה שעל נכסיה של התובעת מוטלים שעבודים ללא הגבלה בסכום אינה מלמדת בהכרח על מצב פיננסי קשה. כידוע, תאגידים פעילים נוהגים לממן את פעילותם באמצעות נטילת אשראי בנקאי ולשם כך הם משעבדים את נכסיהם, ואין בכך כל דבר חריג או אינדיקציה מובהקת בדבר קיומם של קשיים כלכליים. העובדה שמניותיה של התובעת מוחזקות על ידי תאגידים אחרים, אינה מעלה או מורידה, שכן אף אם יושת חיוב בהוצאות על התובעת, הרי שלא בעלי מניותיה הם שיידרשו לשלם את ההוצאות, אלא התובעת לבדה, ועל כן דרך התאגדותה של התובעת וזהות בעליה- אינם רלבנטיים לענין הערובה. גם העובדה שמדובר בחברה המתפרנסת משוק הנדל"ן שהוא שוק תנודתי, כנטען על ידי הנתבעת, היא כשלעצמה אין בה די על מנת לבסס חשש של ממש שלא יעלה בידי התובעת לשלם את הוצאות המשפט היה ותביעתה תידחה. הוא הדין בעובדה שנרשמה ירידה ברווח הנקי של התובעת ובהיקף המכירות שלה בין השנים 2009- 2010.

סיכומו של דבר, לנוכח הנתונים הכלכליים שהציגה, עלה בידי התובעת להראות כי סביר מאוד להניח שיהיה בידה לשלם את הוצאות המשפט היה ותביעתה תידחה, ובכך נסתרה החזקה לפיה ראוי לחייבה בערובה להוצאות. מכאן שמתייתר הצורך לבחון את סיכויי ההצלחה של התביעה ואת השאלה מהו גובה הערובה המתאים בנסיבות הענין. שאלות אלה מתעוררות אך ורק מקום שבו לא עלה בידי חברה תובעת להוכיח יכולת כלכלית.